אין ספק כי בעידן הגלובלי, בו אנו חיים ועת הקמת חברות בחו"ל ושליחת עובדים למשימות מחוץ לישראל הינה עניין שבשגרה, נושא תשלום הוצאות האש"ל לעובדים בחו"ל וההתייחסות המיסויית הראויה לאותו תשלום הינו סוגיה נפוצה ורלבנטית מעין כמוה, אשר מחייבת התייעצות וחשיבה מקדימה.
באותו פסק הדין דובר בשוחט אשר נשלח לחו"ל צורך שחיטת בשכר, כעובד שכיר של מספר חברות המייבאות בשר כשר מחו"ל. בחו"ל קיבל השוחט תשלום במזומן עבור דמי אש"ל לכיסוי הוצאותיו בחו"ל, כאשר בפועל בימי חול קיבל מקום לינה וכלכלה ללא תשלום מן המפעלים איתם עבד בחו"ל ורק בסופי שבוע לן בבתי מלון והשתמש בדמי האש"ל שניתנו לו. השוחט הציע את דמי האש"ל כהסבר להפרש גידול הון בין שתי הצהרות הון.
בענין זה, ייתכן כי מוטב היו לו לשוחט או למייצגיו להפחית את סכום הוצאות המחיה שהוצאו על ידיו בשיעור אותם דמי אש"ל שניתנו לו ולא הוצאו בפועל, ובכך היתה נפתרת סוגית הפרשי ההון בין שתי הצהרות ההון, ומכללא, היה נחסך כל הדיון לעניין גובה הוצאות האש"ל והסכום שהוצא בפועל.
הנישום סבר כי אותם דמי אש"ל פטורים מכוחן של תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות) התשל"ב- 1972 ולחילופין כי הנישום הינו המעביד ולא העובד. רשויות המס אשר נשענו על העובדה כי בגדר הסברת גידול ההון, הנישום עצמו הבהיר כי למעשה השתמש בדמי האש"ל שניתנו לו רק באופן חלקי, טענו מנגד כי לאור הוראת סעיף 2(2) לפקודה, התשלומים האמורים מהווים הכנסת עבודה בידי הנישום, הואיל ובכדי שהוצאה תותר ככזו עליה לצאת בפועל, וזאת אליבא דחוק והתקנות.
בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' הש' מזרחי (ערב פרישתה מכס השיפוט) מקבל את עמדת רשויות המס וקובע כי חרף העובדה שהתקנות פוטרות הוצאות אשל עד לתקרה מסוימת וללא צורך בהצגת קבלות, הרי שאין בכך בכדי לפטור את הנישום מן הצורך להוציא את אותן הוצאות בפועל. בנסיבות שבהן לא הוצאו אותן הוצאות בפועל, קובע בית המשפט כי יש לראות בהן את הכנסת העובד, הואיל והעובד מקבל אותן לשימושו, בשל עבודתו.
פסיקה זו באה ומחמירה, עת היא מפרשת את תכלית התקנות אשר בבסיסן עמד הרצון להקל ולסייע בידי העובד המועסק בחו"ל ומוציא הוצאות בקשר עם עבודתו בחו"ל, באופן שפוגע בעובדים המועסקים בחו"ל ומפלה אותם ביחס לעובדים המועסקים בארץ.
כמו כן פסיקה זו נוגדת פסיקות קודמות שיצאו מבית המשפט העליון, ואת עמדת קובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה, אשר קבעו כי יש לפרש את התקנות בהתאם לתכליתן הבסיסית ובאופן שיטיב עם העובדים המועסקים בחו"ל ואשר משולמים להם דמי אש"ל בגין העסקתם כאמור.
יתרה מכך, פסיקה זו אף מתעלמת מעקרון יסוד בשיטת המס, הוא עקרון ההקבלה, באופן שבית המשפט לא מסתפק באי ההתרה בניכוי של הוצאות האשל כאמור, אלא שהוא הופך אותן להכנסה בידי הנישום.
בענין זה, יש לשוב ולהדגיש כי ייתכן וטעה הנישום עת ביקש לנמק את ההפרש בין שתי הצהרות ההון על ידי הוצאות אש"ל שלא הוצאו על ידיו בפועל, וזאת במקום להפחית את סכומי האש"ל שלא נוצלו על ידו מסכום הוצאות המחיה כאמור, דבר אשר היה פותר את חוסר ההקבלה כאמור ואת תוצאתו המחמירה של פסק הדין.
